לשון הרע לפי החוק

"עדיף שם טוב – משמן טוב"
שמו של האדם הוא אחד הנכסים החשובים ביותר לאדם, ופגיעה בו היא פגיעה קשה מאוד,
לא בכדי קבע המחוקק פיצוי כל כך משמעותי על כל פגיעה שכזו.
הוצאת דיברה היא לא פגיעה רק בשמו הטוב של אדם אלא גם הוקרת פגיעה במשלח ידו של אדם ובמוניטין עסקי של חברות ועסקים.

במציאות היום כל אחד שמע על הביטויים "לשון הרע" ו"הוצאת דיבה".
לכל מקום שלא נפנה יצוץ מקרה בוא תובעים או נתבעים על הוצאת דיבה.
בין אם זה פוליטיקאים או סלבריטאים, חברות ענק, אנשי תקשורת,
עורכי דין, רופאים, עסקים, ואנשים מן הישוב.

עלייתם של הרשתות החברתיות בשילוב השיח הישראלי חם המזג, תוסיפו לזה שהיד יותר "קלה" על המקלדת והרי לכם מתכון לשיח פוגעני וכר פורה להוצאות דיבה רבות.
לכן, לעיתים קרובות נשמע במהדורות החדשות על ידיעות בדבר תביעות לשון הרע.

משום כך, חשוב להבין קודם כל מהי לשון הרע ומתי התבטאות פוגענית תחשב ללשון הרע המצדיקה פיצוי בגינה.

מהו לשון הרע לפי החוק?

ההסבר הפשוט ביותר שמאפשר לכל אחד להבין מהי לשון הרע הוא, כדי שתקים עילת תביעה וזכאות לפיצוי, צריכה שתכלול שני דברים : (1) לשון הרע (2) פרסום.

לשון הרע מוגדרת בס' 1 לחוק "איסור לשון הרע" בו נקבע כך:

"לשון הרע מהי

1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1)   להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2)   לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3)   לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4)   לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

המשמעות של הסעיף ברורה – הגדרת לשון הרע הוגדרה בצורה רחבה ביותר שתכלול בתוכה מספר רק של סיטואציות אפשריות תוך כביעה שכל התבטאות שיש בו פוטנציאל לפגוע בשמו הטוב של אדם, במשלח ידו או בעסק תחשב ללשון הרע.

פרסום מוגדר בס' 2 לחוק "איסור לשון הרע" בו נקבע כך :

"פרסום מהו

2. (א)  פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב)  רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

(1)   אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2)   אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."

גם בס' 2 המחוקק קבע הגדרה רחבה שתכליל מספר רב של דרכי פרסום ואופן הפרסום, כך למשל אפשר לפרסם בכתב, בדיבור, בדפוס, ציור, צליל ואפילו תנועה. כמו כן, מספיק שהפרסום יופץ לאדם אחד חוץ מהאדם המוכפש ומפיץ האמרה כדי שיחשב שפורסם ואין צורך שהפרסום יהיה המוני.

בנוסף מתייחס הסעיף לפרסום שעלול היה , בהתאם לנסיבות, להגיע לגורם שלישי יחשב הדבר לפרסום. כך למשל אם ישלח מכתב שעל גבו יכתבו דברים מכפישים ופוגעניים בצורה בה הדוור היה יכול לראותם ייחשב הדבר לפרסום לשון הרע.

פיצוי ללא הוכחת נזק

בדרך כלל כאשר אדם רוצה לתבוע פיצוי על נזק שנגרם לו הוא נדרש להוכיח שנגרם לו נזק שאותו מעריכים בשווי וכסף ולפיו פוסקים את גובה הפיצוי.

לאור השיח הפוגעני ולאור הקושי בהוכחת והערכת נזק שנגרם כתוצאה מהוצאת דיבה ופרסום לשון הרע. בחוק, המחוקק יצר מנגנון בו בתובע לא צריך להוכיח שנגרם לו נזק אלה רק שאכן התקיים פרסום לשון הרע.

ומנגד קבע מחוקק תקרה לגובה הפיצוי שבתי המשפט יכולים לפסוק בגין תביעות לשון הרע, תוך התייחסות למניע וכוונותיו של המפרסם.

כך נקבע בס' 7א. לחוק שבתביעה אזרחית לפיצוי בגין לשון הרע התקרה תעמוד על 50,000 ₪ (יפורט במשך מדוע בפועל התקרה היא כ- 70,000 ₪ ) בגין כל פרסום שמהווה לשון הרע! ובמידה שהפרסום היה בכוונה לפגוע, תקרת הפיצוי תהיה כ- 100,000 ₪ (אך בפועל 140,000 ₪ )

מדוע נכתב לעיל שהסכומים שניתן לקבל בפועל גבוהים מהסכומים הקבועים בחוק?

חוק לשון הרע נחקק לפני עשרות שנים בשנת 1965, כאשר קבע המחוקק את תקרות הפיצוי קבע בנוסף שסכומים אלה יהיו צמודים למדד ולכן עם עליית המדד לאורך השנים הביא ששווים של 50,000 ₪ בשנת 1965 שווים היום כ-70,00 ₪ היום.

חוק איסור לשון הרע אל מול חופש הביטוי

הגדרותיו של חוק איסור לשון הרע ל"פרסום" ו"לשון הרע" רחבות מאוד ולא בכדי, מטרתו של המחוקק הייתה לכלול בתוך ההגדרות הללו כמה שיותר מקרים שבהם עלול להיות פרסום לשון הרע והצאת דיבתו של אדם, עסק או תאגיד.

הגדרות הרחבות הללו לצד הסכומים הגבוהים מאוד שנקבעו כתקרה לפיצוי בגין כל פרסום גורמים לאנשים לחשוב שבקלות ניתן יהיה לקבל פיצוי בגין לשון הרע שפורסמה ושעלולה לפגוע בהם ובשמם הטוב דבר אשר מוביל לתביעות לשון הרע מרובות.

יש להבין שהחוק מגביל את חופש הביטוי של הציבור, נכון שהוא מגביל צורות התבטאות פוגעניות, אך עם זאת חופש הביטוי הוא עקרון בסיסי וחשוב ביותר במדינה דמוקרטית. לכן כאשר בתי המשפט פוסקים פיצויים בגין אמרה כזו או אחרת הם בעצם מגבילים את חופש הביטוי.

בגלל ההתנגשות שבין החוק לעקרון חופש הביטוי ניתן לראות שחלק ניכר מהחוק הוקדש להבהרות מהם פרסומים מותרים שלא ייחשבו לפרסום לשון הרע ולהגנות שניתן לטעון להגנה מפני תביעות.

להלן נסקור את הסעיפים מרכזיים בהגנות לשון הרע

הגנת פרסום מותר

בסעיף 13 לחוק מפורטים מקרים בהם בחר המחוקק להעניק הגנה לנאמר בהן.

במילים אחרות מדובר בפרסומים שפוגעים באדם אך בגלל הנסיבות שהם נאמרו או בפורום שנאמרו יזכו להגנה ולא תתאפשר הגשת תביעת לשון הרע בגינם. הסעיף לא מתייחס לתוכנו של הפרסום ולכן ייתכן מצב בו אפילו פרסום שקרי יוכל להיכנס לאחד מתתי סעיפיו של סעיף 13 ויזכה להגנה מפני תביעה.

בסעיף 13 נכללים 11 מצבים בהם פרסום לשון הרע יזכו להגנה גם אם היו פוגעים, מצבים אלה נקראים "פרסומים מותרים".

הפרסומים המוגנים בסעיף זה הם פרסומים:

1. פרסומים של הכנסת.
2. פרסומים על ידי הממשלה או פרסומים בישיבות ממשלה כך למשל חברי הכנסת יזכו להגנה על הנאמר בישיבות הממשלה ולא יפחדו להתבטא.
3. פרסומי מבקר המדינה.
4. פרסום של שופט/בורר וכל אדם בעל תפקיד עם סמכות שיפוטית – גם הגנה זו נתנה על מנת להעניק לשופטים הגנה וחופש התבטאות מלאה.
5. פרסום על ידי בעל דין במהלך הליך שיפוטי – במהל דיון בבית המשפט, דברים שיאמר צד לדיון יזכו להגנה ולא יוכל להיתבע על דבריו במסגרת חוק לשון הרע.
6. פרסומים של ועדות חקירה.
7. דו"חות של ישיבות בתי משפט.
8. דו"חות של ארגונים בין-לאומיים.
9. פרסום שישנה חובה לפרסם על פי דין או הוראה של רשות – כך למשל תלונה במשטרה של שכן כי שמע צעקות משכנו בטענה שהוא מכה את אשתו לא תחשב ללשון הרע שכן חייב השכן לדווח למשטרה על מקרה כזה גם אם לא צדק השכן בטענותיו (ובתנאי שלא התלונן בזדון).
10. פרסום תמצית של מרשם המתנהל על פי חיקוק או מסמך הפתוחים לעיון הציבור.
11. פרסום חוזר, בצורה נכונה והוגנת, של המפורט בסעיפים (1), (3), (4), (7), (8), (9) או (10).

הגנת "אמת דיברתי" או "אמת בפרסום"

הרבה נוטים לחשוב שאם מה שהם אומרים או מפיצים נחשב לאמת בעיניהם אז הם יהיו מוגנים מפני תביעת לשון הרע, ולכן מותר להם לפרסם ולהפיץ את האמת שלהם ברשתות החברתיות. לכן נפוץ מאוד היום פרסומים שכל מטרתם היא להפיץ את האמת על אדם מסוים.

השאלה הנשאלת היא האם האמת של המפרסם היא אמת סובייקטיבית או אמת אובייקטיבית. זאת אומרת,  האם מה שפרסם תחשב לאמת שרק הוא מאמין בה  או שהיא האמת העובדתית והנכונה. כאן עובר הגבול בין פרסום מותר לאסור אך זה לא הכל.

בחוק לשון הרע קבועה בסעיף 14 הגנת אמת בפרסום שזכתה לכינוי "הגנת אמת דיברתי". בפועל הסעיף לא עוסק אך ורק בשאלה האם מה שפורסם אמת או לא אלא גם בוחן אם לפרסום יש עניין לציבור.

זאת אומרת שזה לא מספיק שמה שפורסם הוא אמת לאמיתה אלא שגם יהיה עניין לציבור. כך לדוגמה: פרסום שפלוני בוגד באשתו יכול להיות נכון אך אם אין בזה עניין לציבור המפרסם חשוף לתביעת לשון הרע למרות שהפרסום הוא אמת.

מכאן נשאלה השאלה מהו עניין ציבורי?

בהתאם להלכה הפסוקה, נקבע בבתי המשפט שעניין ציבורי הוא עניין שיש לידע את הציבור כדי להגשים מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת אמיתית בידיעתו ושיהיה קשר בין הידיעה שפורסמה לציבור שבה הוא פורסם.

כך לדוגמה פרסום על אדם פדופיל שמסתובב ברחובות תל אביב הקורא להורים להשגיח על ילדיהם יכול שייהנה מהגנת סעיף 14. אך אם בפועל הידיעה פורסמה בעיתון מקומי בצרפת אז אין קשר בין הציבור לידיעה, זאת אומרת שפרסום שכזה לא ייהנה מהגנת סעיף 14.

הגנת תום הלב

סעיף 15 קובע, ב-12 תתי סעיפיו, שנתבע בתביעת לשון הרע יהיה זכאי להגנה אם פרסם את הפרסום בתום לב באחת מהנסיבות שמפורטות בסעיף 15.

הנסיבות המוגנות על ידי סעיף 15 לחוק הם:

1. המפרסם לא ידע ולא היה צריך לדעת שפרסום שלו פוגע באדם מסוים.
2. היחסים שבין המפרסם לנפגע חייבו את המפרסם באופן חוקי, חברתי או מוסרי לעשות את אותו פרסום.
3. הפרסום נעשה לשם הגנה אישית של המפרסם.
4. המפרסם חווה את דעתו על איש ציבור בתנאי שפרסום מתייחס לעניין הנוגע לעיסוק הציבורי או דבר שנובע מימנו.
5. הפרסום היה על התנהגות אדם שהיה בעל דין בהליך משפטי או מייצג של בעל דין.
6. הפרסום היה העברת ביקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אומנותית שהוצגה בפומבי ואפילו גם ביקורת על אופיו או התנהגותו של הנפגע שהוצגה במסגרת היצירה.
7. פרסום של אדם הממונה על הנפגע והפרסום היה מוצדק בגלל שהוא היה ממונה עליו. כך לדוגמה אם הורה מדווח על בנו שהוא משתגע והוא עלול לפגוע בעצמו או באחרים יכול להיות מוצדק ויזכה להגנה.
8. הפרסום הוא תלונה על אדם לממונה עליו או לרשות ממשלתית כגון המשטרה אך לא תינתן הגנה על פרסום עצם הגשת התלונה. כך למשל אפשר להתלונן במשטרה על אדם מבלי שיוכלו לתבוע את המתלונן בתביעת לשון הרע.
9. הפרסום היה סיכום של דיון או אסיפה פומבית שהיה לציבור גישה אליה ובתנאי שהסיכום היה נכון והוגן.
10. הפרסום נעשה כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן. כך לדוגמה אדם שמכריז על חברו שהוא שקרן יזכה להגנה אם חברה פרסם עליו שהוא נוכל וגנב.
11. פרסום ידיעה לכלי תקשורתי כדי שיבחן אם ניתן לפרסמה בכלי התקשורת
12. במקרה של פרסום לשון הרע בשידור חי (בזמן אמת) יזכה האחראי על השידור להגנה וזאת אם הוא לא ידע שאחד האנשים בשידור יוציא דיבתו של אדם בשידור החי.